מדיטציה נחשבת כדרך המלך בהתעוררות הרוחנית ועם זאת פעמים רבות היא אינה מספיקה. הסיבה העיקרית לכך היא מפני שהיא אינה מביאה בהכרח לעבודה ישירה עם שורש חווית הנפרדות שלנו שמצוי בלב, ולכן יש להוסיף עליה לפחות את את התפילה. זאת הסיבה שבכל המסורות הרוחניות יש תפילות, מנטרות או טקסטים מקודשים, כך שהתפילה והמדיטציה כרוכות זו בזו. התפילה היא פתיחה מכוונת של הלב לאותו מימד בתוכנו, ה”ריק המלא”, האינסוף או הרובד הקוונטי, שממנו נוצרת המציאות היחסית הגשמית וכל מציאות יחסית אחרת, לדוגמת מציאות החלום. אבל בנוסף לכך, אם המדיטציה מופנית אך ורק לעבודה עם נוכחות הרי היא מתעלמת ומקבעת שכבות עמוקות של תת-המודע שאותן ניתן להתמיר באופן מהיר או ישיר יותר. במאמר הקצר הזה אני מבקש לשתף את הקורא במסקנות שבעקבות נסיוני כמדריך מדיטציה בשנים האחרונות בתחום הזה, שהוביל אותי להוסיף כלים שונים כגון ריפוי, מוסיקה, תנועה, תקשור וכדומה ולבחון את המגבלות של המדיטציה ככלי בלעדי.
ראשית, חשוב לי לומר שעדיף המונח “התעוררות רוחנית” על “הארה”, שמתחילה מן הרגע שאדם מזהה את טבע התודעה וזאת הופכת לנקודת הייחוס של חייו. אכן, התעוררות רוחנית יכולה להיות ארוע פתאומי וסינגולארי שמשווה לחיים מימד “מואר” יותר שלידו העבר נראה “חשוך”. חויה כזאת יכולה להיות תוצאה של דיכאון ארוך (אקרט טולה, קייטי ביירון), התמסרות מוחלטת למותה של האישיות (רמנה מהרשי), חניכה או גילוי עצמי בנוכחותו של מדריך רוחני שזאת הינה נקודת הייחוס של חייו (מוקטננדה, אנדרו כוהן), וכן הלאה. אבל שם רק מתחילה ה”עבודה” כי אז אנו צריכים להקדיש שנים רבות לבסס את עצמנו בנקודת הייחוס הזאת של מנוחה מוחלטת ובעיקר להתמיר ממנה את הצד ה”אפל” שלנו, שהינו מערכת הדפוסים והאמונות שבתת המודע שלנו. זהו בעיני המכשול הגדול בכל התעוררות רוחנית וגם עקב אכילס של מדריכים רוחניים שונים, שגם לאחר ההתעוררות שלהם נשארו כפותים בתפיסת עולם ובמבנה אישיות מגביל ומצומצם (לסקירה מלאה של סתירות פנימיות ראו http://www.strippingthegurus.com/ ).
בעבר חשבתי, בעקבות הגילוי האישי שלי, שאם אלמד אנשים מדיטציה ככלי לחוויה עצמית הם יעברו תהליך דומה. אולם טעיתי, זה באמת יכול להיות כלי מדהים להתפכחות עצמית, אבל זה לא מספיק. יותר מכך, במקרים אחדים זיהיתי בבירור שהמדיטציה רק מקבעת דפוסים ומבנה אישיות מוגדר ואפילו מהווה מכשול כאשר אדם מסרב לשקול דרכים נוספות במקביל ומתוך אמונה עיוורת בכוח המדיטציה. חלילה לי, שדברי יתפרשו כהטפה נגד מדיטציה, להיפך. אבל חשוב לי להיות ברור לחלוטין בנקודה זו: גם אם המדיטציה יכולה להעיר מצבי תודעה פנימיים שונים ואף לחשוף את האדם לטבע התודעה עצמו, ברוב המקרים כדי ליצור תהליך התמרה של תת המודע חייבים להשתמש בכלים נוספים. תת המודע, שבו מערכת האמונות שלנו, דפוסים, התניות, זיכרונות ופצעים מתקופות שונות בחיינו מחייב ראשית לקבל ואז לשבור, להמיר, לבנות מחדש או לעשות אינטגרציה של חלקים באישיותו ממקום חדש של חופש פנימי, מנוחה ואושר טבעי.
כלים אלה, כגון מוסיקה, תנועה, ריפוי, שיחה, תקשור, רגרסיה לחויות קודמות, שירה, ריקוד, יעילים בהרבה אצל אנשים רבים מאשר ישיבה במדיטציה לאורך זמן רב. המדיטציה ככלי יחיד ובלעדי בסטסאנג מתאימה למעשה רק לבודדים שעבורם היא מאפשרת גם התמרה ישירה ומהותית של מבנה האישיות. אצל השאר יש לחפש את הדינאמיקה האופטימאלית שתביא לשינויים אנרגטיים בגוף, במימדי הרגש והחשיבה. גם עבודה חשיבתית (נוסח קייטי ביירון או מרשל רוזנברג), מביאה, אולי לתובנות חדשות או להתמרה של דפוס פעולה כזה או אחר, אבל אינה מאפשרת בהכרח מעבר האנרגטי למודעות ערה ופתיחות של הלב, ואם משתמשים בה באופן תדיר היא הופכת למעין ריטואל מנטאלי שיוצר עומס במימד החשיבה.
בסדנה אחת ראיתי שלאחר ישיבה של שעות ואפילו ימים יכולה להווצר תקיעות ואפילו חסימה אנרגטית פיסית אצל חלק מהאנשים. אצל אחרים כאשר נגמרת השהיה הקבוצתית בנוכחות המדריך, מסתיים מצב האופוריה התודעתי וכל אחד חייב לחזור להתמודד עם עצמו, מתוך תקווה לשחזר מצב תודעתי שחווה באמצעות המדיטציה, לבד וכנגד כל הרגלי האישיות. גם ברמה פרטנית, כאשר מתבצע “שידור” של מצב תודעה ביחידות מול מדריך, נוכחתי שלרוב זה מאיר תובנה חדשה או פותר שאלות לזמן מה. בסופו של דבר הקושי הגדול בתהליך הוא ההתמרה הנדרשת של מבני האישיות ורבדי הנשמה, באמצעות הדרכה תקופתית כנה ומדוייקת, ורק באמצעות מדיטציה היא אינה יכולה להיות אפקטיבית או לקחת שנים רבות. הבנתי מכאן את החידוש והתיעול שיצר אושו בזמנו כאשר הגה שיטות ריפוי ומדיטציה אלטרנטיביות, אף כי אין צורך בעיני לדרך הכוללת של אשרמים וסגידה לאישיות המדריך.
לאחר הפוגה של ריפוי עומק, ריקוד או תנועה מודעת יש אפשרות לחזור למדיטציה מתוך מקום רגשי, גופני ושכלי שקט ויציב יותר, דבר שמאפשר בהירות ועומק. בנוסף, שיחת משוב, שיתוףקבוצתי, ניתוח שכלי או אפילו תקשור נשמתי (שהינו פעמים רבות פשוט שליפה של מידע מועיל מתת המודע), יכולים להביא לפתרון של גורמים מעכבים ברמת האישיות בתהליך המדיטטיבי. גם שימוש בקול או בתרגילי חישה מסוגלים “לנער” דפוסים תודעתיים שבמדיטציה היו נשארים בקיבעון עוד זמן רב.
לסיכום, סדנאות ומפגשים לעבודה רוחנית צריכים להתבסס על מתן כלים לעבודה עצמית ולא רק על נוכחות המדריך, שמהווה צינור לחוויה ישירה של המוחלט. המרכזיים שבכלים הם אולי מדיטציה וריפוי, אבל עליהם יש לעודד ולהוסיף כלים המותאמים אישית ע”פ הכישורים והיכולות של כל אחד מן המשתתפים. מגוון כלים כאלה יכול להנתן במרוכז כך שכל משתתף יוכל להתנסות ולבחור, אך יש צורך גם בהתאמה פרטנית. כל התעוררות רוחנית טומנת בחובה גם ריפוי, הכרה והתמרה של דפוסי התנהגות וחשיבה קודמים והם חלק מהפן האנושי של הלימוד שלנו כאן. גם אם נכיר את השחקן האלוהי שבנו ונחווה אותו באופן תדיר, כלי הרכב שלנו כאן הוא האישיות, שנזקקת לתהליך ארוך ומתמיד של למידה והתמרה.