מדוע אנו זקוקים לזמן “נפרד” לצורך העשיה המשונה הזאת שמתקיימת דווקא בחוסר העשיה? למה מורים רוחניים שונים שבתחילת דרכם היו מודטים מסורים, בהמשך מטיפים כנגד המדיטציה ואומרים כי היא לא תעזור, או שאין בה צורך? האם באמת החל מרגע מסויים כבר אין צורך במדיטציה ויש “הארה”? מה הקשר בין מדיטציה ובין תפילה? האם מדיטציה תלויה במערכת האמונות שלנו או בדת? יש למדיטציה יתרון על פני נגינה, שירה, ריקוד? ומה הקשר בין מדיטציה ובין מצבי תודעה שונים? לשאלות אלה יש בעיני עדיין חשיבות ואף שנענו, כביכול, מאות פעמים, לא בטוח שיש לנו תמונה כוללת או מדוייקת.
הייתי רוצה להתחיל דווקא בשאלה האחרונה שעוסקת בקשר בין מדיטציה ומצבי תודעה, ולקשר אותה לשאלה הראשונה ל”עשיה שבחוסר העשיה”. במצב התודעה הער והרגיל שלנו רוב בני האדם מצויים לא רק בעשיה פיזית (עבודה, שיחה, קריאה, בישול, נהיגה) אלא בעשיה כפייתית של החשיבה, כלומר אנו שבויים ביד חשיבה לא רצונית ומתמדת שתופסת את מלוא תשומת הלב שלנו ואינה מרפה. במצב הזה המודע שלנו עסוק בחשיבה, ומן הסתם אין לנו קשר עם תת המודע והלא מודע. למודט המתחיל המדיטציה נתפסת אז כפריצת דרך, זמן נפרד שבו הוא מקדיש את תשומת הלב לעצמו, והופך להיות מודע לראשונה לחשיבה הכפייתית שלו. אז המדיטציה נתפסת כניגוד של העשיה, כמנוחה ולפעמים כמקלט וכמנוס מן החיים. ואז, מי שלומד מדיטציה מגלה תחילה שאפשר להתבונן בחשיבה ולא להזדהות, ובשלב שני לנוח בתוך המתבונן. החשיבה נתפסת כאוייב, ההזדהות עימה כ”אגו”, ויש כאלה שלא משתחררים מן העמדה הזו עד אחרית ימיהם. מכאן באה ה”נוכחות”, שבה אנו מחזירים את תשומת הלב לשדה התודעה עצמו, ומקפידים להיות עדים של החשיבה כל אימת שאפשר. אי העשיה מוקדש להתבוננות שנתפסת כעיקר הפעולה המדיטטיבית. זאת הדרך המובהקת של הזן והיא קיימת גם במסורות נוספות כמו הראג’ה יוגה. לסוג הזה של העבודה גם מכוון אקרט טולה בספרו “כוחו של הרגע הזה”.
אבל מי שהתבסס במצב הנוכחות, האם הוא צריך להפסיק למדוט? אכן יש קפיצת דרך, שבה הנוכחות הופכת לטבע שני ומודלקת באופן אוטומאטי, ואנו הופכים להיות עדים לחשיבה, לרגש ואף לעשיה. אבל יש רבים שנתקעים שם, ומחליטים שזהו, “אפשר לנוח על זרי דפנה” כי אנחנו מוארים. למה? כי מרגע שקרתה קפיצת המדרגה הדרך אולי נראית מיותרת, אבל יש כאן התכחשות. אם המודט ממשיך למדוט הוא מגלה שנחשף לפניו רובד נוסף, שהולך ומתבהר במהותו: זהו תת המודע, שממנו צפים ובאים דפוסים, תובנות, מחשבות. ובנוסף כבר אמרנו, החופש מן החשיבה לא מתגלה כסיבה לאושר, ונולד צורך חדש לעבוד עם הלב. מכאן מי שקצת רגיש מתחיל להבין שהעבודה לא נגמרה, אלא רק מתחילה. נוכחות היא אולי מפתח חלקי לצמיחה, אבל בוודאי לא לאושר.
אנו מתגלים כיצורים רב שכבתיים, כלומר, בו זמנית שהמודע פועל, עובדים גם תת המודע והלא מודע. הנוכחות עובדת רק עם המודע ומה שצף לתוכו. ההבדלים בינהם חשובים: המודע מעבד את הנתונים מן החושים ומסוגל להפיק מחשבה אחת בלבד בזמן נתון. תת המודע רחב בהרבה ולמעשה כמעט אין סופי, הוא רושם ומקטלג לפי הרגש ע”פ הלב, בצברים של רגשות, הוא מכיל את מערכת האמונות שלנו ומידע רב שהמודע לא מסוגל לנתח. על עבודת תת-המודע בעיצוב המציאות מומלץ לקרוא אצל סטניסלב גרוף. לעיתים הוא מהווה משקל נגד למודע, ואנו לא מבינים מדוע אנו מרגישים חצויים או דברים שאנו רוצים לא מתממשים. הדוגמה המובהקת של תאורית השפע היא: שאלתם פעם בכיתה מי רוצה להיות עשיר? כולם ירימו ידיים. אם תשאלו: מי אוהב עשירים? (וגם, מי חושב שהוא ראוי להיות עשיר?) תגלו שרוב הידיים כבר לא באוויר. ובכן חביבי, תת המודע שלך לא יתן לך להיות עשיר, גם אם אתה רוצה, אם אתה בתוכך סולד מעשירים. תת המודע גם קולט נתונים שאנו מחשיבים “על חושיים” ואפשר בקלות לחשוף אותם, והוא אינו מוגבל בהכרח במקום ובזמן. במודל דמוי אינטרנט של התודעה: המודע הוא המסוף, תת המודע היא הרשת. תקשור, כבר טענתי, במאמר קודם הוא למעשה התחברות לתת המודע שהינו אינדיבידואלי וגם הקולקטיבי, ככל שאנו מעמיקים פנימה. ומעבר לכך, יש לנו את הרובד העמוק ביותר, הלא מודע, שהוא הדבר ה”זה” המוחלט, שזורם דרכנו והוא הממשי ביותר, זאת העצמיות. אנו כמו מחשבים ניידים, שמייצרים מציאות וירטואלית מזרם החשמל, אבל מי נהיה בלעדיו? מבלי להפסיק את המחשב, לא נוכל לדכת את הדבר האמיתי, האינטליגנציה הטהורה שפועלת דרכנו, אחראית לדופק הלב, לתהליכי עיכול, נשימה וכדומה. בסופו של דבר המדיטציה תהפוך את הלא,מודע למודע, את הדבר ה”זה” שפועל דרכנו למשהו שההכרה שלנו יודעת באופן ישיר. ולכן המדיטציה זקוקה לךתהליכי עיבוד מקביליים ורבי עוצמה, כדי להגיע לשם, לחוויה הישירה של המקור.
אז נחזור למדיטציה, גם כשהמודע הופך “שקוף” בעזרת הנוכחות, העבודה רק מתחילה. יש אמנם סיבה למסיבה כי חלק מהסבל שנגרם מהזהות עם חשיבה נחסך, אבל הלב יכול עדיין להיות סגור, בגלל התניות רבות שבתת-המודע. אם נשאל את עצמנו, מה ההבדל בין מורה כמו ראמנה מהראשי לבין אחרים, נבחין שמדובר בגורם אחד משמעותי, בטוהר הלב, שמוקרן ישירות ממנו. לא מדובר בביקורת כלפי מורים אחרים, אלא בהבנה שיש צורך לעבוד על טיהור של תת-המודע, בו מאוכסנים דפוסים והתניות מחיים קודמים, בדרך אל הטמעות של ההכרה בלב והכרה של הלא-מודע. במסורת הסופית ובמסורות אחרות (באקטי יוגה, ביהדות וכו’), הדבר הזה נעשה בעבודה ישירה עם הלב דרך תפילה, מתוך הבנה שהתהליך המדיטטיבי לא מסתיים אלא כאשר המודעות הערה מעוגנת בלא מודע דרך הלב, שהוא משוחרר מהתניות ומחבק את העולם בתוכו.
וכאן אנו נוגעים ליחס שבין מדיטציה ותפילה. תפילה היא פעולה שאנו עושים על עצמנו כדי להיכנס לעומק הלב ולהכיר במימד החובק כל שיש בנו, היא אינה פניה לגורם חיצוני כלשהו בדמות כזו או אחרת. לכן תפילה היא בעצם כלי חשוב לחוויה ישירה של האלוהות בשורש הנשמה שלנו. כאשר אנו משתמשים בתפילה באופן מודע המשמעות היא שיש לנו מנגנון לפתיחת הלב תוך שימוש במילים הנוגעות לנו באמת ולא מתוך מוסכמות דתיות כאלה ואחרות. בעוד שהמדיטציה מטפלת בהתחלה בחשיבה הכפייתית דרך הנוכחות, הרי שבסופו של דבר היא מפרקת את ההזדהות עם האישיות דרך כל שכבות המודעות העצמית שלנו עד למוחלט שבו חלה הטמעות או מנוחה טבעית בהוויה הפנימית. זה דורש שנעבור דרך הלב ונתמסר לאותו מוות של האישיות בת החלוף וניסע דרך הנשמה, בהזכרות במעגלי חיים רבים, אל המנוחה במקור. דבר זה יכול להתממש גם ע”י תפילה, או הפעלה מכוונת של הלב, שמאפשרת לנו לקבל הדרכה לכל אורך הדרך מהאינטליגנציה שפועלת דרכנו וביקום, כך נוכל לחוש את עצמנו ככלי ישירק שלה, של השכינה בסופה של הדרך. בעיני השימוש בתפילה מאפשר תהליך של ריפוי של הלב מפצעים עמוקים של הנשמה.
אם שאלנו את עצמנו מה המשמעות של החלומות ומדוע האנושות משחר קיומה התעסקה בהן, נבין שחלק מן המציאות שלנו מוקרן ומיוצר בתת המודע או לפחות מטופל בה, וזאת הסיבה שבתרבויות השמאניות יש עיסוק במסעות אסטרליים, וכך גם בקבלה היהודית וב”זמן החלום” של אבוריג’ינים. בזמן ערות אנו חווים את המודע (גלי בתא) ואילו בחלום אנו חווים מצב התודעה שבו יש הקרנת מציאות עדינה יותר בידי תת-המודע (גלי טתא) בעולם האסטראלי. שניהם מצבים של מציאות יחסית ביחס למנוחה מוחלטת, בשנה עמוקה ללא חלומות, שהיא חוויה של הלא-מודע. מכאן טראנספורמציה של שנת החלום או טיפוח מודעות ערה בזמן חלום מאפשרים העמקה של חדירת המודעות הערה דרך כל שכבות ההכרה עד לחוויה של הריק המואר, של הוויה או של המוחלט, בשנת עמוקה ללא חלומות. ישנם מורים רוחניים שיבטלו ויאמרו “אסור”, או “לא מומלץ”, אבל זאת מגבלת מערכת האמונות שלהם. ישנם גם כאלה שישתמשו בסמים כדרך קצרה ומהירה לפלח את תכני תת-המודע בחלום, אבל ללא ספק בדרך זאת אפשר גם לטבוע בעולם החלימה שגם הוא בסופו של דבר, מציאות יחסית. להיות ער בחלום זאת אפשרות נפלאה של המשך הדרך המדיטטיבית וזה קורה בואפן טבעי, איטי והדרגתי עם טיפוח המודעות הערה, אבל אפשר לעשות זאת בשיטות המתמקדות ישירות בכך. הנושא נחקר רבות ע”י רוברט מונרו (מומלץ ספרו “מסע לקץ היש”). בבשנת חלום יצירת המציאות היא לגמרי וירטואלית, אין הזדהות עם הגוף הפיזי, וגם לא עם עקרונות פיסיקאליים כמו לוקאליות וסיבתיות בזמן. היוגים ששלטו במצב זה היו יכולים להפעילו במקביל לזמן ערות וביכולם לממש דברים או להתגשם ביותר ממקום אחד.
אבל לא די לנו בכל הנאמר עד כה, כי חשוב להבין שמצבי התודעה שלנו הם כמו ה”בובות הרוסיות”, ואני מייצרים מציאות הולוגראפית מן העדין לגס וגם להיפך, מתוך המוחלט, מתוך הריק הקוונטי של ה”אין המלא”, שזהה לערות בזמן שינה ללא חלומות, המצב העמוק ביותר שאנו חווים כל לילה (גלי דלתא)- אך בד”כ באופן לא מודע, ורק בו יש במנוחה מוחלטת, חיבור לטוטאליות של הוויה או סהאג’ה סמאהדי. בדרך לחוויה מתמדת של המוחלט, שהוא הרקע של עצם הקיום, המודעות הערה שלנו מתמירה את כל שכבות תת- המודע ומפרקת את ההזדהות מן השורש הזה לאורך כל חוויות הנשמה שאצורות, כמו בדיסק קשיח, ברגע הזה. יכולות לחול קפיצות מדרגה, רגעים של מוקשה או סאטורי, אבל בסופו של דבר אין לנו שליטה על התהליך והוא חל גם באופן הדרגתי, עד שאנו מתפקחים מכל המציאויות היחסיות (ערות וחלום), הדפוסים וההתניות שאצרנו בדרך. אצל נשמות מאוד בשלות הדבר הזה יכול לקרות בתהליך מאוד מהיר, כמו אצל ראמנה מהראשי, שחווה פחד קיומי והתמסר למוות במודע, אבל לרובנו מדבר בתהליך ייחודי לכל אדם עם דינאמיקה משלו.
יש, כאמור, מורים שנתעוררו לנוכחות, אך טיפחו היאחזות במצב זה מתוך רצון להארה, שהוא מעין אגו רוחני, בטרם עברו היטהרות של כל שכבות ההכרה של תת-המודע, והתוצאה היא תפיסה מפוצלת של האני, ללא בשלות של הלב, לפיה ניתן לרכוש בעלות על מצבי תודעה ובכך להשיג הארה. אבל מי יכול להיות בעליו של “מצב תודעה” של הארה כשעצם ההארה פירושה התמוססות של האני? הארה היא מנוחה טבעית בתוך ה”זה” המוחלט, שאין בו אני ולכן צריך להיזהר משיטות מדיטציה שמבטיחות שחרור מסבל ע”י תרגול כפוי של נוכחות. התמרה של תת-המודע דורשת זמן שונה אצל כל אדם ולמעשה אף פעם לא נגמרת, ובוודאי שכאשר המודע עצמו מתעורר ב”נוכחות”, זאת רק תחילת הדרך ולא סופה.
כדאי לאמץ גישה חדשה, רחבה יותר, שעל פיה אפשר לעבוד במקביל עם המודע ותת-מודע, עם שנת החלום וגם עם המוחלט, דרך מדיטציה, דרך הגוף ודרך הלב. פרושו של דבר להבין שהמדיטציה היא בעצם תהליך הבאת המודעות לכל שכבות ההכרה והיתרון הוא עבודה מקבילית, הרחבה והעמקה של השפעות המדיטציה מאפשר לעצור את יצירת המציאות הוירטואלית והיחסית שלנו, “לנתק את המחשב” ולהמיר, ליצור נקודת ייחוס שונה מן המקור של הקיום, ולשנות את תפיסת המציאות שלנו מן הייסוד. משם, מדיטציה יכולה להעשות גם בנגינה, בהליכה, בשירה, במיניות, כל עוד אנו מאפשרים למודעות הערה לחלחל לעצם יצירת המציאות היחסית שלנו ולא תופסים אותם כמובן מאליו. היתרון של המדיטציה הקלאסית הוא שאינה מחייבת אף כשרון, אלא בתור התחלה, רק ישיבה פשוטה וקשובה.