הארה ומיתוסים

נהוג לדבר על הארה רוחנית כעל מצב תודעה מוגדר אחד ואין זה כך. עצם השימוש במושג זה הינו מטעה ויוצר רושם כאילו שישנו דבר אחד כזה, ובנוסף כאשר “הגענו לשם”, זהו, אפשר לנוח על זרי דפנה. יש גם מורים שמתנהגים כך, ומשום כך מתחזק הרושם המוטעה הזה. זאת היא אם כן המלכודת הראשונה שמקורה במערכת אמונה ולא בניסיון עצמו, שלפיו יש אמנם עצמיות אחת ומוחלטת שנחשפת בהוויה, אך רמת המימוש שלה אינה דבר סטאטי, אלא נתונה להתפתחות והתרחבות בעקבות הדינאמיקה שאנו מאפשרים לה.

המלכודת של מושג ה”הארה” כתולדה של מצב תודעה לעומת תפיסה של “התעוררות” לעצמיות ואינטגרציה מתוך בשלות של הלב

מרגע שתפסנו דרך החוויה ויש לנו תובנה של מצב תודעה מסוים ואיך הוא פועל מבחינה אנרגטית בגוף, אנו עלולים להיסחף בתשוקה לחוות אותו באופן מתמיד כדי לראות את עצמנו כ”מוארים”. ניקח לדוגמא את הנוכחות (MINDFULNESS), שאכן יש לה חשיבות גדולה ביכולת להפריד בין אישיות ומהות. אך לרכוש מצב תודעה זה באופן מלאכותי יגרום לדחיסה והתגבשות של דפוסים והתניות ויצור תלות חדשה, מעודנת אמנם, אך מסוכנת מאוד. בעוד שתלות בקניין או במערכת יחסים מתבררת מאליה תוך זמן קצר עם קץ אשליית האושר, תלות במצב תודעה היא מעודנת יותר ומהווה כיסוי לחוסר בשלות שיכולה להוליך שולל לאורך זמן רב.

פגשתי פעם, מתוך סקרנות, מורה ישראלי שלימד נוכחות בטכניקות שונות החל מצלצולי שעון כל פרקי זמן קצרים ועד שיחות “מודעות” יומיות עם תלמידיו שנמשכו שעות. התוצאה אצל תלמידיו הייתה מחרידה. נתק פנימי בין הלב ומרחב הראש שאפשר היה כמעט לראות אותו מבחוץ, תוך בריחה מהתמודדות עם הדפוסים וההתניות שבתת המודע, שבעיני הן לב ליבו של כל תהליך צמיחה אמיתי. התלות החדשה במצב התודעה שנרכש גם גרמה לשיפוט עצמי מופרז – כל אימת שהתלמידים מצאו את עצמם “מחוץ למצב” – הם הכו על חטא בפניו ובפני חבריהם, ואחרת הם הסתובבו בראש גאה ומורם של לוחמי ההארה. הדינאמיקה של התערבות בחייהם והמניפולציה של תחושות הלב שלהם בשם ההארה הייתה מזעזעת. כשאלתי את המורה הזה על התפקיד של הלב בצמיחה הרוחנית הוא אמר: “הלב, למה אתה מתכוון? לרגשות הסנטימנטאליים של הניו אייג’?”.

מצבי תודעה הינם כמו מהלכים בכלי רכב, אבל לאן נוסע כלי הרכב שלך ללא הנהג, ומי הנהג? עצם השימוש במונח “מצב תודעה” משמעותו הנחה של נפרדות של האדם משאר הבריאה ותפיסה מכאנית של מצבי פעולה של האדם בשונה מן האחרים, שאם לא כן למי אנו מייחסים מצב תודעה זה?  לעומת זאת, הארה משמעותה התעלות מעבר לתפיסה של נפרדות ומנוחה בהוויה של העצמיות, שממנה אפילו האישיות ככלי רכב שדרכו אנו לומדים היא שחקן מודע. לאחר שאדם חווה סאטורי או סמאדהי עמוק שבו גבולות הזהות שלו מטשטשים, הוא מתחיל להבין שתפיסת ההארה כמצב תודעה היא שגויה ובעצם “עוד משחק של המיינד”. ההוייה עצמה היא מה שמעבר לכל מצב תודעה שהוא אבל לנוח בה באופן טבעי ומוחלט זהו תהליך של אינטגרציה ופירוק הזהות שלוקח חודשים או שנים. גם אחרי שחלה התעוררות כזאת הנשמה או דרך הנפרדות שלנו ממשיכה לייצר מציאות באמצעות הגוף, ולמרות ש”התעוררנו”, ההמשך התהליך יכול להיות מורכב וארוך עד שנוכל לחוות את החיים מתוך אושר פנימי מעודן שמשמעותו התבוננות במשחק היקום מתוך עירנות והיעדר היזדהות.

משום כך, אם כבר נזקקים למונח כלשהו עדיף המושג “התעוררות”, שלפיו אדם יכול לחוות גם התעוררות פתאומית כלשהי לעצמיות, מעין קפיצת מדרגה, ובו זמנית הוא אינו שולל תהליך של התפתחות הדרגתית לתוך אותה העצמיות ואפילו “התעוררויות” נוספות במישורים שונים של חוויה. המשמעות היא שעלינו לחיות מתוך כנות והתבוננות ערה באותם דפוסים שמגבילים את הצמיחה שלנו ומוציאים אותנו מהחוויה הישירה של הוויה בלב, ובשלות להכיר בכך שיש לנו עוד דרך לעשות. יש בתהליך הזה נקודות מפתח נוספות  שהינן משותפות לכל בני האדם ועליהן אני רוצה לעמוד כאן.

שני הדפוסים העיקריים בקפיצות מדרגה

קפיצת מדרגה, המכונה גם קפיצה קוונטית, חשובה ומוכרת היא המעבר מתפיסה הזהות העצמית כאישיות (חשיבה, רגש, גוף, מע’ אמונות, וכו’) לתפיסה עצמית מופשטת כתודעה. הקפיצה הזאת מתרחשת כאשר אדם חווה בפעם הראשונה את מצב התודעה המכונה “נוכחות”, ומבין את משמעותה. “נוכחות” נוצרת ע”י הפנית תשומת הלב לשדה התודעה עצמו – באופן ספציפי למוקד שממנו אנו בד”כ מפזרים באופן כפייתי את תשומת הלב דרך החושים והחשיבה – במרחב של הראש. זה דורש יכולת ריכוז מסוימת, אבל אצל מדריך המבין כיצד זה קורה אפשר ללמוד זאת תוך זמן קצר. מאידך, קריאה על כך בספרים כמו “כוחו של הרגע הזה” יכולה להביא רק לתובנה שכלית ללא החוויה עצמה במרחב הלב. דבר זה מה מדגים כי צמיחה פרושה שבסופו של דבר החוויה (לב) והתובנה (מיינד) חייבות ללכת יד ביד.

צמיחה אמיתית מתאפשרת לעיתים רק בדיעבד, כשהן מדביקות אחת את השנייה, ולפיכך יש שני דפוסי התפתחות עיקריים אצל בני אדם: חוויה המקדימה את התובנה ולהיפך. גם אצל דוגמאות מובהקות של התעוררות פתאומית, כמו זו של ראמנה מהארשי, התובנה באה מאוחר יותר ובעקבותיה נוצרה המשמעות וגם שיוך למסורת רוחנית מוגדרת. לכן הייתי רוצה להדגיש כאן את התפקיד של החשיבה כגורם משמעותי שמעבד ומזהה את החוויה ומאפשר להמשיך בדרך ולהיפתח להתעוררות נוספת. התנכלות לחשיבה מסיבות אידיאולוגיות – של כל מסורת רוחנית שתהיה – היא כמו לכרות את הענף שעליו אנו יושבים. מאידך סירוס של המימד הרגשי יכול להביא לאטימות של הלב, שהוא המקום היחידי בו אנו יכולים להתעלות מעבר לדואליות אבייקט סובייקט ולהשיג הארה כלשהי. צריך לאפשר ללב להבשיל להבנה הזאת ובו-זמנית למיינד להיפתח לתפיסת מציאות חדשה.

הארה ותרגול

התבוננות מהירה במורי הדרך הבולטים של זמננו כדוגמת אקרט טול וקייטי ביירון, מראה לנו שאין צורך לרכוש מצבי תודעה כמו נוכחות באופן מלאכותי ושאפשר להגיע אליהם דווקא בעקבות חוויה רגשית חזקה כמו דיכאון מתמשך שבעקבותיו באה התעוררות ותובנה. דבר זה מעלה שאלות לגבי תרגול אובססיבי של כל פרקטיקה רוחנית שהיא.

אף כי הלימוד של מצב תודעה יכול להיות כלי חשוב ללימוד עצמי, גם אדם שביסס לעצמו מצב תודעה עילאי מתוך פרישות במנזרים שונים במזרח ימצא את עצמו פנים מול פנים בקרב האמיתי מול הדפוסים מבית הוריו וההתניות שרכשה לה נשמתו בדרך. הוא עשוי להיפגע ולהתנתק בבועה הפנימית וכך להפסיד את האוצר והלימוד העיקרי שמצפה לו: שחרור הלב מהתניות תוך שמירה על רגישותו. הלב הוא מושב הנשמה, שורש תחושת הנפרדות שלנו, שכן הוא מייצג את הפעימה הייחודית לנו, הנבדלת משאר מקצבי הקוסמוס. בעיני, הנשמה אינה ישות נפרדת כשלעצמה, היא פשוט הדרך שבה הלכנו עד כה, מרגע שהחלטנו לחוות את עצמנו בנפרד מהכוליות. הדרך חזרה – לשלמות, פשטות, תבונה, חמלה ואור – מחייבת לרפא את תת-המודע מן ההתכווצויות של הלב. אי אפשר לדלג על השלב הזה או לעקוף אותו בדרך כלשהי והוא עיקרו של התהליך הרוחני.

גם כאשר ביכולתו של מורה ללמד מצבי תודעה עמוקים ולהסבירם, זאת עלולה להיות מלכודת לתלמידים בעלי אינטליגנציה וכושר הבחנה דק, אם הדרך שהוא מציע אינה נסמכת ישירות על ריפוי, דיאלוג אנושי ישיר, ובשלות של הלב. המפתח להתפתחות רוחנית נכונה מכאן הוא הנאמנות ללב, תוך מתן תפקיד ביקורתי-פרשני משני לחשיבה. כך נוצרת אצלנו תחושת של הדרכה פנימית ביחס לחיים בכללותם במישור הארצי וביחס לכל התפתחות לעבר משהו שניתן לכנותו בשם “הארה”.

כיוונים לצמיחה בתהליך התעוררות לטבע המציאות

בתהליך הזה, גם אם לא התעוררנו לעצמי שמעבר למצבי תודעה, אין גבול למה שאנחנו יכולים לממש דרך הגוף ומחוצה לו, אם אנו תופסים את עצמנו כתודעה ועדיין יש לנו תחושת נפרדות. ולכן ישנם גם כווני הגשמה עצמית שונים ומרובים, החל ממצבי תודעה מיסטיים בלתי מוגדרים ועד יכולות בתחום המציאות הארצית שבהם נוכל ללמוד כיצד הגוף כמעבדה ביוכימית עצומה הוא מימוש חומרי של התודעה העדינה ביותר. מומלץ בחום הספר The Future of the Body מאת Michael Murphy כסקירה למגוון האפשרויות שעומדות במובן זה. אנו יכולים לממש בתוכנו ומחוצה לנו את הנדרש ע”פ הדרך שבוחר ה”אני העליון” שלנו או הנשמה.

במובן זה שוב, גם התעוררות לעצמיות מאפשרת התייחסות רק לנקודת ההתחלה של זיהוי טבע התודעה ולא לתהליכים המדהימים של התפתחות בעקבות זאת. גם אם יש דוגמאות חיות של מורים המתכחשים לכל התפתחות שלאחר מכן (האם זאת מתוך חשש שהודיה בכך תביא לזלזול ביחס להגשמה העצמית?) הרי אפשר לומר שזה שדרך הנפרדות של הנשמה מייצרת מציאות בהתאם למערכת האמונות של האדם. רק טוב הלב, כנות, חמלה ויושר של אדם יביאו אותו לבחירה בדרך שמשמעותה שחרור ועזרה לזולת ולא פיתוח יכולות הנחשבות על חושיות או שמטרתן חיזוק האגו הרוחני. ניצול ברמות שונות ומיתוסים נוספים מרגע שחלה התעוררות יכולה להביא להפעלה מניפולטיבית של שדה התודעה והכריזמה של “מוארים” לצורך גיוס משאבים כלכליים או טובות הנאה. עצם המושג “הארה” הוביל מאות אנשים במערב ובמזרח לפרדוקסים והגדרות מצחיקות, שלפיהן אפשר לשלם כמות גדולה של כסף ולכוש הארה בקורס מזורז או ע”י חניכה של מורה המחשיב את עצמו כאוואטאר חדש של האנושות, ראו גם סקירה ב- The book of enlightened Masters של Andrew Rowlinson, ובאתר http://www.strippingthegurus.com.

יש בימינו כמות גדלה והולכת של אנשים בעולם שנתעוררו לעצמיות וגם כאלה שנמצאים בתהליך אינטגרציה שהזכרתי מתוך תפיסות מציאות שונות וחקירה של מישורי חוויה ושטחי ידע שונים. אין זה מתפקידי או מיכולתי לסווג או למיין, אך בהחלט הייתי רוצה להוסיף מיתוסים מקובלים שמתוכם הראשון הוא, כאמור, שרמת הגשמה עצמית מחייבת גם מוסריות או הגינות. ראו המקרה של אושו, טרונגפה, מוקטננדה, ואחרים, שבשם ההארה עשו גם דברים נוראים לאנשים. המיתוס השני כרוך בהבנת מהות הסבל: נהוג לחשוב שההארה פרושה חיים ללא סבל. הסבל יכול לשמש מנוע חשוב להתפתחות רוחנית, אבל לא תמיד בלעדי או הכרחי. במובן ההארה שהזכרתי קודם, אכן מרבית הסבל שנגרם מהזדהות עם חשיבה כפיתית נעלם, אבל כל עוד אנו חיים במימד הזה, מתוך בחירה, אנו נידונים גם לסבל פיזי וגם לתלות רגשית מסוימת בקשרים עם הקרובים לנו. מי שבודק מקרוב את חייהם של כל ה”מוארים”, מן הוותיקים כמו בודהה ועד האחרונים שבמאה העשרים ואחת, ימצא שהמיתוס הזה מתנפץ לרסיסים. המיתוס השלישי כרוך באמונה שלאדם כזה יש בהכרח יכולות על אנושיות או כישרונות מיוחדים. בדרך כלל מיתוס זה נובע מן הצורך שלנו ב”הוכחות” להארה. חשוב לדעת שאם יש כישרונות כאלה, אז זאת משום שהאדם זכה להם בדרך ההגשמה שלו.

 …”חווית האלוהים או ה”מקור” בתוכנו ותפיסת ה”אמת

לסיכום, מצבי התודעה מביאים להתרחבות בזהות העצמית שלנו ולעיתים הם חלק מן הדרך של הצמיחה שלנו אך אינם בהכרח מביאים להכרה מודעת בעצמיות או למנוחה בהוויה. בעוד שנוכחות נחווית במרחב הראש בלבד, חווית המוחלט פירושה לא רק כינוס פנימה של החושים והחשיבה, אלא צניחה חופשית לעבר מנוחה בנקודת האפס, בדומה לשינה עמוקה ללא חלומות אך מודעת, העדר הזדהות וסבל, תוך קבלת ההויה כמצב הטבעי של חיים מודעים.

ואולם גם הניסיון לשמר מצב זה או להיצמד אליו הוא בעיני חסר תכלית. הוא יכול לשמש מעין תמרור או סימן דרך לחוויה מתמדת עתידית שאפשר להגיע אליה גם באופן טבעי, בבוא הזמן. למצבי תודעה שונים – נוכחות, טראנס קל או עמוק – יש  שימוש חשוב בצמיחה, ריפוי ולימוד עצמי, אך כל היצמדות להם יכולה להביא לבריחה מן החיים וקיבעון. הוויה, בשונה ממצבי תודעה מדגימה לנו ביתר בהירות את החשיבות של התמסרות מוחלטת של הלב – להעדר כל ממשות בדימוי העצמי המקובל שיש לנו לגבי עצמנו  והחיים בכלל. היא מחייבת אותנו לקבל את מותה של האישיות ובו זמנית לקבל על תנאי את חיינו היחסיים, כל עוד אנחנו פה, כמעין זכוכית מגדלת של המקור. זה המקום שבו אנו נפגשים בזהות האמיתית שלנו, או ב”אמת” שמתבררת מאליה כסוג של וודאות עצמית. אפשר  לחוות אותה ע”י הדהוד במחיצת מדריך מנוסה, אך התנאי ההכרחי הוא בשלות של הלב כמושב הנשמה. על החוויה הזו אין צורך לקבל אישורים מבחוץ כי הלב מעיד בעצמו, מתוך מנוחה, כשאנו מזהים את התבונה שפועלת דרכנו וביקום כולו.

בציור שלמעלה אנו רואים אדם המנסה להגיע לירח בסולם, כמו ל”הארה” שהוא תופס בשכלו, והכשל הוא כאן כפול, לא רק שהירח רחוק מהסולם כמו החוויה מהמושג של המיינד, אלא שהירח בעצמו אינו מאיר, זה אורה של השמש שמשתקף דרכו, כלומר חווית ההארה במיינד היא חיפוש במקום הלא נכון, התפיסה הישירה של המקור, או של השמש, נעשית כשהמיינד נטמע ומכונס פנימה, והשמש נמצאת שם בעומק, כאן ועכשיו אצל כולנו.

הריקות הזאת מעצמנו, “אלוהים”, מאותתת דרכנו, וזוהי  מעין ברכת שלום של האמת, שמפעמת בכולנו ובכל דבר, ומאירה אותנו מבפנים…זאת אומרת, אדם בעצם לא יכול “להאיר את עצמו” או להיחשב “מואר”, כאן המלכודת, אלא לשחרר את ההתניות ולתת למקור להאיר דרכו. כלומר בפוטנציאל, כולנו כבר מוארים!! אבל זהירות, לדבר על חווית האמת של ההארה, שהיא חוויה פנימית שמעבר למילים, זה דבר שמייצר מייד מחלוקות, מיני תוויות שונות, כי שם יש לכל אחד כבר את ה”אמת” שלו! האמת של ההארה היא משהו שמעבר למילים, משהו שמרגישים בתדר של החוויה לצד מישהו מואר ואפשר (או לא) להדהד עימה, בעיקר דרך הקשבה לשקט שבנוכחות אותו אדם, שבא מן העומק שבהתמסרות לחוויה של הויה ושלמות. ועם זאת, כפי שאמרנו כבר, אין זה אומר שלאדם זה יש אישיות שקל לתקשר עימה, בריאות ביחסי האנוש שלו, או דעות שמתיישבות עם הדרך שבה אנו חושבים. אני מציע לכל החפצים בהארה להפסיק להתלות במושגים ופשוט ללכת בדרך, לשאול את השאלות ופחות להתמקד בתשובות, לתת לחוויה מקום ראשוני, ללמוד לשחק בכל התפקידים, לממש ולשחרר אותם עד הסוף, בלי הנחות, ואז כשההארה תגיע, להימנע מלדבר על כך או להצהיר,  אלא להמשיך בדרך ולא להיצמד, יתכן שתגענה הארות נוספות…